פסק דין
מבוא
בין הצדדים נכרת חוזה על פיו אמור היה התובע לבצע כקבלן משנה עבור הנתבעת עבודות שלד, טיח וחיפוי אבן בתשעה מבנים דו-משפחתיים המהווים חלק מפרויקט גדול יותר של הנתבעת. התמורה המוסכמת עמדה על 150,000 ₪ למבנה שמתוכם 100,000 ₪ ישולמו בגמר שלד, 40,000 ₪ בגמר טיח ו-10,000 ₪ בגמר חיפוי האבן. בעקבות הליך קודם בין הצדדים שנדון בבית משפט השלום בכפר-סבא נקבע (ע"י כב' השופטת קרלינסקי) בפסק-דין שנעשה חלוט כי הנתבעת היא שהפרה את ההסכם כאשר דרשה מהתובע תוך כדי ביצוע העבודות לחתום על חוזים בהם נקבה במחיר נמוך מן המוסכם, ועל כן אין היא יכולה לתבוע (כפי שניסתה לעשות בתביעה שהגישה בהליך הקודם) את הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב העובדה שהתובע החליט להפסיק את עבודתו באתר בעקבות אותן דרישות לחתום על חוזים שהמחיר הנקוב בהם נמוך מהמוסכם. לשון אחרת: הפסקת העבודה על ידי התובע, שלוותה בהודעה בכתב, היתה בגדר ביטול כדין של החוזה עקב הפרתו על ידי הנתבעת. מכאן התביעה הנוכחית שבה עותר התובע לסעד כספי. לתביעה שני רכיבים מרכזיים: תשלום עבור העבודות שבוצעו בפועל על ידי התובע, לטענתו, וכן עבור חומרים שרכש הניתנים לשימוש חוזר אשר נותרו באתר לשימושה של הנתבעת או מי מטעמה; ופיצוי על אבדן הרווח שהיה צפוי לתובע לו החוזה לא היה מופר אלא מבוצע במלואו. לתובע העידו הוא עצמו והמומחה מטעמו, מר קנקון. הנתבעת לא הגישה חוות דעת מומחה מטעמה. עדיה היו מר ברקוביץ', שהחל לנהל את הפרויקט הרלבנטי כחודש לאחר שהתובע כבר חדל לעבוד בו (אך ככל הנראה טרם שהוכנס קבלן אחר במקומו) וניהל מגעים עם התובע לגבי התמורה המגיעה לו כפי שיפורט להלן, ומר גלאי שהיה במעמד של "פיקוח על" של הפרויקט הכולל אשר תשעת המבנים שנמסרו לביצוע התובע היה חלק ממנו. מר גלאי לא היה ב"שטח" אלא מילא תפקיד משרדי גרידא. לא הובאו לעדות מי שהיו מנהל הפרויקט בזמן עבודת התובע (מר אורן) ומנהל העבודה מטעם התובעת (אדם שידוע לתובע רק שמו הפרטי – מרק, אולם ללא ספק הנתבעת יודעת מיהו). לא הוגשו יומני העבודה, שהיה על הנתבעת ועל המפקח מטעם המזמין לנהל. לא הוגשו תמונות וצילומי וידאו שבהליך שהתנהל בבית משפט השלום בכפר-סבא אישרו עדי הנתבעת כי צולמו על ידם עם הפסקת עבודת התובע באתר או סמוך לאחריה וטרם שהעבודות נמשכו על ידי קבלן אחר. לא הוצגה התקשרות או התחשבנות עם מי שבא בנעלי התובע. לא ניתן הסבר למחדלים אלה של הנתבעת בהבאת הראיות.
תשלום עבור עבודות שבוצעו - כללי
החוזה נקב במחיר כולל ("פאושלי"), ללא הפרדה ופירוט של מחיר עבור כל עבודה; אולם אין לקבל טענת הנתבעת, ככל שזו טענתה (ובעניין זה לוקים סיכומיה באי-בהירות של ממש), כי בשל כך אין התובע זכאי לתשלום כלל מקום בו לא השלים את העבודה משום שביטל כדין את החוזה עקב הפרתו על ידי הנתבעת. טענה כזו מביאה לתוצאה אבסורדית ממש, שבה החוטא נשכר בעוד הנפגע מן ההפרה יוצא בידיים ריקות רק משום שבחר לעשות שימוש בברירת הביטול הנתונה לו בדין. הטענה הזו גם סותרת שני מסמכים בכתב בהם מודיעה הנתבעת בסמוך מאד להפסקת העבודה על ידי התובע, כי תערוך חשבון כדי לברר מה מגיע לו עבור העבודות שביצע עד להפסקת עבודתו באתר, וכן את החשבון נספח ט' לתצהיר התובע, בו נקבה הנתבעת בסכום של כ-45,000 ₪ כסכום המגיע לתובע. מכאן שהנתבעת גילתה דעתה במפורש כי חרף היות החוזה פאושלי, זכאי התובע לתמורה עבור מה שביצע ואף התחייבה לשלם תמורה כזו, התחייבות שיכולה בפני עצמה להיות עילה לתביעת השבה. זאת בנוסף לכך שלפי דיני התרופות החוזיות הרי משבוטל חוזה עקב הפרתו, קמה החובה להשיב את מה שנתקבל על פי החוזה עד לביטולו. היות ולא ניתן להשיב בעין עבודות שבוצעו, יש להשיב את שוויין. לכן, תשלום עבור עבודות שבוצעו עד ביטול החוזה אינו בגדר המשך ביצועו של החוזה שבוטל אלא בגדר מילוי חובת ההשבה עקב הביטול. חובת ההשבה נקבעה במפורש בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, אף כי רבים סבורים שמקורה הרעיוני בדיני עשיית עושר ולא במשפט.
הנתבעת מעולם לא שילמה לתובע את הסכום הנקוב בנספח ט' הנ"ל שנערך על ידה (באמצעות מר ברקוביץ'). לא ניתן לכך כל הסבר. על גבי נספח ט' האמור אף נרשם כי מאחר והתובע אינו מסכים לסכומים המפורטים בו, הוא לקח את המסמך ויכין חשבון משלו. בחלוף כשלושה חודשים, ביום 14/2/01, שולח התובע באמצעות עו"ד אלי ביטון מכתב דרישה לתובעת ומפרט בו מהם הסכומים המגיעים לו בגין כל אחת מהעבודות שלטענתו ביצע, סכומים המסתכמים בכ-250,000 ₪ בקירוב. לתוכנם של נספח ט' לתצהיר התובע ומכתב עו"ד ביטון מיום 14/2/01 עוד אשוב. לא מצאתי שמכתב זה זכה לתגובה מצד הנתבעת, ומכל מקום גם בעקבות קבלתו לא שולם לתובע דבר אף שלפחות אז כבר היה ברור שהסכום הכלול בחשבון שערך מר ברקוביץ' הוא סכום שאינו שנוי במחלוקת.
אילו היה החוזה נוקב במחיר לכל חלק של העבודה ניתן היה לדעת בדיוק כמה צריכה הנתבעת לשלם לתובע עבור העבודה שביצע על בסיס החוזה. ההנחה במקרה כזה היא כי הצדדים כבר קבעו בחוזה את שוויו של כל חלק של העבודה ואין סיבה לסטות מקביעתם המשותפת רק משום שהחוזה בוטל עקב הפרתו, בכפוף כמובן לכך שהתובע יוכיח מה בדיוק עשה עד לביטול החוזה (ראו: מ' אגמון-גונן, ההשבה בהקשרים חוזיים, תשס"א-2001, ע' 96). בחוזה שבין הצדדים לא נקבע מחיר לכל שלב בעבודה אולם נקבעו "תחנות" תשלום על פי שלבי הביצוע של כל אחד משלושת הרכיבים הראשיים של העבודה (שלד, טיח ואבן). לענייננו רלבנטית העובדה שהוסכם כי 15% מהתשלום עבור השלד ישולמו בגמר יציקת עמודי יסוד, ו-20% נוספים ישולמו בגמר יציקת רצפה ראשונה. אכן, פריסת התשלומים לפי שלבי העבודה אינה משקפת במדויק את יחסי העלויות בין השלבים השונים, אולם סביר יותר לחשוב שהיא משקפת אותו לפחות בקירוב מאשר לחשוב שאין כל קשר בין השניים. עיקרון זה הנחה גם את המהנדס קקון, המומחה מטעם התובע, אשר חישב את השכר המגיע לתובע, לדעתו, בגין שני אלה: יציקת עמודי היסוד באותם מבנים בהם ביצע זאת התובע (ארבעה מבנים מתוך תשעה) ומה שהמומחה מתאר כהכנה ליציקת רצפה ראשונה (שם הניח כי בוצעו 90% מהעבודות הדרושות לצורך היציקה, באותם ארבעה מבנים). עובדה היא כי לגבי שני רכיבים אלה התבסס מר קנקון, בבואו להגדיר את התמורה, על פריסת התשלומים הקבועה בחוזה (אף כי עשה כן על בסיס שאינו נכון, ולכך עוד אדרש). קביעת סכום ההשבה מצריכה הבאת ראיות המוכיחות מה בוצע על ידי התובע (וזאת מוכיחים ככלל באמצעות עדויות, יומני עבודה, תמונות וכיו"ב); ומהו השכר הקבלני הראוי עבור מה שבוצע, כאשר הבסיס הוא השכר החוזי ככל שמדובר בעבודות הכלולות בחוזה. לגבי עבודות נוספות שאינן כלולות בחוזה כלל, ככל שהיו כאלה, אין בנמצא בסיס חוזי למחירן ויש לקבוע אותו על פי הראיות.
עבודות הכלולות בחוזה
נדון תחילה באותן עבודות שהתובע עותר לקבל תשלום עבורן ואשר לטענתו הן כלולות בחוזה שבין הצדדים. אין מחלוקת כי התובע ביצע יציקת עמודי יסוד לארבעה מבנים. לו היה החוזה מתבצע, היה התובע זכאי לקבל על פיו באותו שלב ובגין ארבעה מבנים אלה את הסכום הבא: 15% ממחיר השלד (שהוא 100,000 ₪) למבנה, ובסה"כ 60,000 ₪ לארבעת המבנים (כל הסכומים לפני מע"מ ובמחירי תקופת החוזה). מר קנקון הגיע לסכום גבוה יותר משום שחישב 15% משכר החוזה כולו הכולל גם טיח וחיפוי אבן, במקום 15% ממחיר השלד כפי שהיה צריך לחשב. לא ניתן להבין כיצד הגיעה הנתבעת בחשבון שערך מר ברקוביץ' (נספח ט' לתצהיר התובע) לסכום של כ-11,200 ₪ בלבד לכל מבנה בגין שלב זה (לפני מע"מ), ודומה שאין זה אלא עוד שלב בניסיונותיה של הנתבעת "לתמחר מחדש" בדיעבד את החוזה, ניסיונות ששלביהם הקודמים היו בגדר הפרת החוזה והביאו סמוך לפני כן לביטולו על ידי התובע. בכך לא הגיעה הנתבעת לתחנה הסופית במסעה לשחיקת התמורה המגיעה עבור עבודה שקיבלה. בתצהירו של מר גלאי נטען כי קורות היסוד באותם ארבעה מבנים בוצעו באופן "חלקי" וברמה "ירודה" שהצריכה השלמות ותיקונים, ולכן לדעתו התמורה המגיעה עבורם מסתכמת ב-2,950 ₪ לכל מבנה. המצהיר אינו מעיד כמומחה ולא הגיש חוות דעת מומחה. הוא לא הוכיח שבוצעו השלמות ותיקונים ביציקת קורות היסוד בארבעת המבנים בהם נוצקו על ידי התובע. מקל וחומר שלא הוכיח כי מה שבוצע, אם בוצע, נובע מ"חלקיות" עבודת התובע או מרמת ביצוע "ירודה", כביכול. הוא לא הסביר כיצד הגיע לסכום המדויק של 2,950 ₪ למבנה, ולא התייחס כלל לעובדה שמר ברקוביץ' אישר עוד בשלהי שנת 2000, סמוך לאחר הפסקת עבודת התובע באתר מיום 12/10/00, את ביצוע יציקת הקורות מבלי להעלות כל הסתייגות ואף נקב בסכום של כ-11,200 ₪ בגין כל מבנה כזה, פי ארבעה(!) בקירוב מהסכום שבו נקב מר גלאי ללא כל פירוט בתצהירו בתביעה הנוכחית. מכאן שלא נותר לנו אלא לאמץ את קנה המידה של "תחנת התשלום" שבחוזה בנושא זה, ולפסוק בגין יציקת קורות יסוד בארבעה מבנים סך של 60,000 ₪ לפני מע"מ ובמחירים של תקופת החוזה.
עוד אין חולק כי התובע ביצע חלקים מעבודות ההכנה ליציקת קורות יסוד, חלקים המוכרים בשמות "שנוגריסים" ועבודות תפסנות (סימון היקף המבנה באמצעות עץ), בחמשת המבנים בהם לא יצק קורות יסוד. פעולות אלה אינן בגדר "תחנת תשלום" על פי החוזה. היכן שבוצעה יציקת הקורות יכלול התשלום עבורה גם את השלבים שקדמו לה, אולם לטעמי באותם חמישה מבנים שבהם לא נוצקו קורות היסוד זכאי התובע לתמורה עבור שלבי ה"שנוגריס" או התפסנות, לפי המקרה. לא יתכן לא לשלם דבר עבור עבודה שבוצעה על פי החוזה עד לביטולו מחמת הפרה רק משום שמה שבוצע לא הגיע לנקודה בה חלה "תחנת תשלום". יש לזכור שברירת הביטול מחמת הפרה מוגבלת בזמן, ואילו היה התובע ממשיך בעבודתו נוכח ההפרות (שבאו לביטוי בניסיונות להפחית מהמחיר המוסכם) הוא היה עלול לאבד את ברירת הביטול. יתרה מכך: בנסיבות מהסוג בו עסקינן, המשך ביצוע העבודות היה מביא אף לכך שהתובע היה נחשף לסיכון שהתנהגותו תיחשב בדיעבד כהסכמה להצעה החדשה לבצע אותה עבודה בתמורה מופחתת. לכן אין לשלול ממנו תמורה ראויה עבור מה שביצע גם כאשר הדברים לא הגיעו לכלל השלמת שלב שהוא בגדר "תחנת תשלום" על פי החוזה. זו גם תפיסתה המקורית של הנתבעת עצמה כפי שבא לידי ביטוי בחשבון שערך מר ברקוביץ' מטעמה, נספח ט' לתצהיר התובע. חשבון זה כלל התייחסות מפורשת לשלושה מבנים בהם בוצעו "שנוגריסים" ולשני מבנים בהם בוצעה תפסנות. החשבון אינו נוקב בסכום לתשלום עבור אותם "שנוגריסים" ועבודות תפסנות, אלא צוין לגביהם כי "נדרשת בדיקה ואימות". מכאן שלהבנתו של מר ברקוביץ' (שהיא הבנתה של הנתבעת באותו זמן, סמוך לאחר שהתובע הפסיק לעבוד באתר) מגיעה תמורה עבור עבודות אלה במבנים בהם לא בוצעה יציקת קורות יסוד, אלא שלא ניתן היה עדיין לנקוב באותו שלב בסכומים מחמת אותן פעולות בדיקה ואימות שטרם בוצעו. בדיעבד מסתבר כי הנתבעת לא טרחה כנראה מעולם לערוך את אותן "בדיקה ואימות", ואם ערכה אותם הרי שממצאיהם לא הובאו לבית המשפט. היא גם לא הודיעה מעולם לתובע מה עלה באותה "בדיקה" ומהו הסכום שהוא זכאי לו לדעתה בעקבותיהם. גם לכך, כמו לאי תשלום הסכום שנכלל באותו חשבון עבור ארבעת המבנים בהם נוצקו קירות יסוד, לא ניתן כל הסבר. המסקנה המצטברת היא כי גם לשיטת הנתבעת (כפי שהיא עולה ממסמכים שערכה בזמן אמת ובניגוד לעמדתה כיום) מגיעה תמורה עבור עבודות הכנה לקראת יציקת קורות יסוד, לגבי המבנים בהם לא נוצקו קורות יסוד, וכי אין בפי הנתבעת כל גרסה לגבי שיעורו של הסכום המגיע עבור עבודות אלה. בהעדר גרסה לגבי הסכום המגיע אין לנו אלא להתבסס על חוות דעתו של מר קנקון בנושאים אלה, תוך בחינת סבירותה. בחוות דעתו חישב מר קנקון את הסכום המגיע, לדעתו, עבור ביצוע שנוגריסים בכל המבנים, אולם מאחר ומדובר בשלב ראשון של העבודה טרם יציקת קורות יסוד, וכמבואר לעיל, אין מקום לדרוש תשלום עבורם באותם מבנים בהם נוצקו קורות יסוד. לדעת מר קנקון, הסכום המגיע בגין כל המבנים עומד על 21,800 ₪. אם נחלץ מהנתון הזה את החלק היחסי המתייחס לחמשת המבנים בהם לא נוצקו קירות יסוד, נקבל סך של 12,111 ₪. לא הובא נתון נוגד כלשהו, ועל כן זהו הסכום שנפסק בזה לתובע בנושא זה.
אשר לעבודות תפסנות שבוצעו בשני מבנים (מתוך חמשת המבנים בהם לא נוצקו קורות היסוד), גם החשבון נספח ט' לתצהיר התובע מזכיר ביצוען של עבודות אלה, ועל כן אין מחלוקת שבוצעו. בחוות הדעת מטעם התובע נטען, בהסתמך על דברי התובע למומחה מטעמו, כי בוצעו באותם שני מבנים גם עבודות הכנה לברזלנות. לא ניתן להבין מדוע אמד המומחה עבודות אלו כשוות ערך ל-12% משכר החוזה, ועוד פחות ברור מדוע חישב את האחוזים מתוך השכר הכולל גם טיח וחיפוי במקום ממחיר השלד בלבד. גם השיעור של 12% הוא בעליל בלתי מתקבל על הדעת, משום שכאשר מבוצעת גם יציקה של קורות היסוד משולמים 15% ממחיר השלד. לא ייתכן שרק התפסנות וההכנה לברזלנות יתומחרו בשמונים אחוזים(!) ממחיר יציקת קורות היסוד כולה, משום שאם מוסיפים להם את מחיר השנוגריס למבנה לפי אותה חוות דעת עצמה אנו מקבלים כמעט 15% ממחיר השלד במצטבר, כלומר לפי הגישה הזו השנוגריס וההכנה לתפסנות ולברזלנות יחדיו הן שוות ערך, למעט מאות ₪ בלבד למבנה, ליציקת קורות היסוד. בהעדר כל נתון המאפשר לאמוד את שווי עבודות אלה לאחר שבאתי למסקנה כי הנתון הכלול בעניין זה בחוות דעתו של מר קנקון אינו סביר, אני פוסק בגינן על דרך האומדן סך של 5,000 ₪ (לפי 2,500 ₪ למבנה), הכל לפני מע"מ ובמחירי החוזה.
העבודה הבאה שבוצעה, כנטען, על פי החוזה היא הכנה ליציקת רצפה. התובע טוען כי בארבעת המבנים בהם יצק קורות יסוד הוא ביצע גם 90% מהעבודה הדרושה לשם יציקת הרצפה. המומחה מטעמו מאשר כי קבע את ההיקף האמור על פי דברי התובע כפי שנמסרו למומחה וכן לפי התמונות שצילם לדבריו התובע ביום 5/12/00, כחודש וחצי לאחר שהפסיק לעבוד באתר, תמונות שצורפו כנספח י"ב לתצהירו. לא הובאו נתונים לסתור. לא הוכח מה ביצע הקבלן (או העובדים שגויסו באמצעות קבלן כח אדם) שהמשיכו את העבודה במקום התובע. לא הוגשו יומני העבודה. לא הוגשו תמונות שבהליך הקודם בין הצדדים העיד מר ברקוביץ' שצילם (הן תמונות סטילס והן צילומי וידאו), שבהם ניתן לראות את מצב העבודות לאחר שהתובע חדל מלעבוד באתר וטרם שהוחל בהמשך ביצוען, כלומר סמוך למועד בו צולמו התמונות על ידי התובע (אגב: בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת, ת/5, נזכרות "תמונות"). למרות כל אלה, עדיין נדרש שחוות הדעת מטעם התובע תיראה סבירה בפני עצמה כדי שניתן יהיה לפסוק על פיה. אני סבור שלא ניתן לומר שפעולות הכנה ליציקת רצפה, אפילו כאשר ההכנה כולה הושלמה וכל שנותר הוא ביצוע היציקה עצמה, הן בגדר 90 אחוזים ממכלול העבודות עד וכולל היציקה. לא סביר בעיניי שהיציקה עצמה (החומר, המשאית עם משאבת הבטון, העבודה, בדיקת הבטון) וכל הכרוך בה מסתכם בעשרה אחוזים בלבד מעלות כלל העבודות בשלב שבין יציקת עמודי היסוד ליציקת הרצפה. במכתבו של עו"ד ביטון מתחילת שנת 2001 (נספח ב' לתצהירו של מר גלאי מטעם הנתבעת) ביקש התובע סכומים שאינם אחידים בגין הכנה ליציקת רצפה: עבור מבנה אחד 18,900 ₪; בגין שני מבנים נוספים 31,500 ₪ יחד, ובגין מבנה רביעי 12,600 ₪ (כאשר בגין השלמת יציקת הרצפה מגיעים 20,000 ₪ למבנה). מכאן שגם לשיטת התובע כפי שבאה לביטוי במכתב הדרישה של עו"ד ביטון בשמו, עמדה דרישתו הכוללת על 63,000 ₪ שהם קצת פחות מ-80 אחוזים מהתמורה בגין יציקת רצפה, ולא 90 אחוזים כנטען על ידי המומחה מטעמו. אציין כי בעניין זה אין למומחה כל יתרון על פני עו"ד ביטון מהטעם הפשוט ששניהם ניזונו מנתונים שנמסרו להם על ידי התובע עצמו באשר לפירוט הפעולות שבוצעו על ידו. בהעדר נתון נוגד בראיות הנתבעת ועל דרך האומדן, אני קובע כי עבור עבודות ההכנה ליציקת הרצפה בארבעת המבנים הרלבנטיים זכאי התובע למחצית ממה שהיה זכאי לקבל לו נוצקה הרצפה על ידו. על כן התובע זכאי לסך של 10,000 ₪ בגין הכנה ליציקת רצפה בכל מבנה, ובסך הכל בגין נושא זה ל-40,000 ₪ (לפני מע"מ ובמחירי החוזה).
עבודות שאינן כלולות בחוזה
מומחה התובע כותב בחוות דעתו כי יש להוסיף לשכר עבור יציקת קורות היסוד 10% "בגלל שינויים וחיזוקים ופינות בקורות". עוד הוא כותב כי מגיע לתובע סך של 49,200 ₪ בגין עבודות הנובעות מסטייה שהתגלתה בכלונסאות שבוצעו טרם תחילת עבודת התובע באתר. אזכיר שכבר במכתבו של עו"ד ביטון בשם התובע מתחילת שנת 2001 נזכרו "סיתות בכלונסאות" ו"שינויים בקורות יסוד". דבר קיומם של שינויים בתכניות נתמך בנספחים ב, ב1, ג ו-ג1 לתצהיר התובע. מרגע שמסמכים אלה הוגשו, עבר הנטל המשני לנתבעת להוכיח כי מסמכים אלה לא חייבו את התובע לבצע עבודות נוספות על אלו שהתחייב לבצע עבור התמורה המוסכמת. הנתבעת לא עמדה בנטל הזה כלל ועיקר, נוכח מחדליה שפורטו לעיל (אי הבאת יומני העבודה, אי העדת המפקח באתר ומנהל העבודה באתר בזמן אמת, אי הבאת חוות דעת מומחה נוגדת). בסעיף 10 לתצהירו כותב מר גלאי כי אין מדובר בשינוי תכניות אלא בתכניות המתייחסות לחלקים שונים של המבנה, אולם בהמשך אותו סעיף כותב גם מר גלאי כי היתה "סטייה מזערית מהתכניות" שבעקבותיה נדרשו עבודות לצורך חיזוק הכלונסאות, ולעיתים – הרכבת קורה בין הכלונסאות לצורך חיזוק, אלא שלטענתו אין בכך שינוי התכנית. עוד הוא מוסיף וכותב כי לא היה דבר "מעבר להוספת קורות ספורות בלבד", אלא שלדעתו אין הוספה זו מזכה בתשלום. אני סבור שדווקא בדברים אלה יש הודאת בעל דין בעיקר טענות התובע: כי הכלונסאות לא בוצעו (טרם כניסתו לאתר) בצורה מדויקת, וכי נדרשה תוספת עבודה מצידו בשל כך. בין שמדובר ב"שינוי תכנית" ובין שלא, מדובר בעבודה נוספת שאין כל סיבה שלא לתת תמורה בגינה. מומחה התובע תמחר את הנושאים הללו בשני סעיפים שונים, כמפורט ברישא לפסקה זו לעיל. אני סבור שמדובר כאן (כמו בנושאים אחרים בחוות דעתו) בתמחור כפול ומופרז. במכתב עו"ד ביטון מטעם התובע שנכתב חודשים ספורים בלבד לאחר הנתק בין הצדדים נדרשו בגין נושאים אלה (סיתות בכלונסאות ושינויים בקורות יסוד בארבעה מגרשים) שני סכומים של 14,000 ₪ כל אחד ובסך הכל 28,000 ₪. על גבי חשבונו של מר ברקוביץ' נספח ט' לתצהיר התובע נרשם בכתב יד "שינויים נדרשים 4 X 14 = 56 יע X 300". מר ברקוביץ' אישר שזהו כתב ידו (עמ' 19 ש' 16-22) ואף אישר שסביר שמדובר אכן ב-14 ימי עבודה של 4 פועלים לפי 300 ₪ ליום בגין שינויים, ואף אישר שזכור לו שהיו שינויים (עמ' 20 ש' 1-10) אף כי ניסה להמעיט ממשמעותם (שם). בחישוב פשוט ברור שמדובר ב-16,800 ₪. בהעדר תשתית נתונים המאפשרת קביעה מדויקת של התמורה המגיעה, ועל כן ועל דרך האומדן אני מעמיד את התמורה המגיעה לתובע בגין נושאים אלה על סך כולל של 20,000 ₪ (לפני מע"מ ובמונחי החוזה). אוסיף כי הפירוט שנותן המומחה בחוות דעתו לאותן עבודות שהוא מעריך את מחירן שלא על בסיס החוזה הוא פירוט לקוי מבחינת בסיסו הראייתי משום שהנתונים עליהם הוא מבוסס נטולי הוכחה כלשהי. לא הוכח כמה עובדים היו בפועל, כמה ימי עבודה נדרשו להם בפועל, ומה היה שכרו של כל אחד מהם. התובע הוא בעליו של עסק, וככזה הוא חייב בניהול ספרי חשבונות כחוק. העדר ראיות כלשהן לעלויות בפועל של עבודה וחומרים פועל לחובתו, אף כי אינו מצדיק בפני עצמו את דחיית תביעתו.
נושא נוסף הוא עבודות הכנה ויישור מפלסים שבוצעו, כנטען, באמצעות מחפרון של הנתבעת ועל ידי מפעיל מטעמה אולם דרשו גם שישה ימי עבודה של מנהל עבודה ושלושה פועלים של התובע. בחוות הדעת של מומחה התובע הועמדה התמורה המגיעה על 9,900 ₪, אף כי במכתבו של עו"ד ביטון לנתבעת בשם התובע עמדה הדרישה בגין נושא זה על 2,400 ₪ בלבד. לא הובאו ראיות לסתור את סיפור המעשה עצמו, אף שניתן היה בקלות לעשות כן באמצעות יומני עבודה וכו', אולם אני סבור כי נוכח העדר ראיות כלשהן לעולת השכר בו נשא התובע בפועל יש להעמיד את הסכום המגיע לתובע בגין נושא זה על 2,000 ₪.
בחוות דעת המומחה מטעם התובע מופיעה גם דרישה בסך של 2,000 ₪ בגין בניית שתי סככות לעבודה מעץ שנותרו בשטח. דרישה זהה מופיעה במכתבו של עו"ד ביטון מטעם התובע. עיינתי בכל 34 התמונות שצורפו לתצהירו של התובע, ולא מצאתי בהן את הסככות הנטענות. על כן אין לי אלא לדחות את הדרישה בנושא זה.
חומרים מתכלים
חוות הדעת כוללת סך של 33,400 ₪ בגין חומרים מתכלים: עץ, חוט שזור ומסמרים. מתוך סכום זה, 32,400 ₪ הם בגין עץ. לא הוכחו כמות העץ ומחירו, ואף לא הוכחה רכישתו הנטענת (ושוב נזכיר שהתובע חייב על פי חוק בניהול ספרי חשבונות ולא היתה כל סיבה לכך שלא הוכיח עלויות רכישה). התובע אף העיד בחקירתו כי נדרש לקנות עץ חדש משום שעבד במקביל באתר אחר (עמ' 13 ש' 28-33). זאת ועוד: בכל הנוגע לחומרים שלא ניתן לעשות בהם שימוש חוזר, הרי שעלותן כלולה במחיר העבודה שבוצעה באמצעותם. מעניין לציין כי בשונה מהמצב לגבי כל שאר רכיבי התביעה, הרי שברכיב זה כוללת חוות הדעת דרישה נמוכה בכ-9,000 ₪ מזו שנכללה במכתבו שחל עו"ד ביטון. לא ניתן כל הסבר להפרש. מכל מקום סביר להניח כי מסמרים וחוט שזור אינם ניתנים לשימוש חוזר, ועל כן נותר לדון רק בעניין העץ. מסתבר שאין מחלוקת כי נותר באתר עץ השייך לתובע, ובמכתב שכתבו עורכי דינה של הנתבעת באותה עת והנושא תאריך (שגוי על פניו, לנוכח התאריך הנזכר במכתב עצמו) של 22/1/01 נאמר כי העץ שלו ממתין לו כשהוא ארוז והוא יכול להגיע ולקחתו בתיאום ובכפוף לאישורו כי החומר חזר לרשותו (נספח י"ג לתצהיר התובע). התובע כותב בסעיף 23 לתצהירו כי בעקבות זאת הגיע לאתר ומה שמצא הוא "חבילת עצים קטנה" וחסרת ערך וכי שאר העץ מוסיף להיות בשימושה של הנתבעת. בתצהיר נכתב כי תמונות בעניין זה מצורפות כנספח י"ד לתצהיר, אלא שלא צורפו לתצהיר יותר מ-י"ג נספחים. לא ברור מדוע לא נלקחה על ידי התובע אותה כמות שהמתינה לו כשהיא ארוזה, והטיעון שמדובר בכמות "חסרת כל ערך" אינו מתקבל על הדעת. עדי הנתבעת לא נחקרו בנושא זה מטוב ועד רע. העובדה שהנתבעת הודיעה לתובע כי הוא רשאי לקחת חזרה עץ והעובדה שלגרסתו שלו הוא נמנע מלעשות כן פועלות לחובתו, ובהעדר ראיות נוספות בנדון אין לי אלא לדחות חלק זה של התביעה.
פיצוי על אבדן הרווחים
משנקבע בפסק דין חלוט כי הנתבעת הפרה את החוזה עם התובע, זכאי התובע לא רק להשבה של ערכן של עבודות וערכם של חומרים, אלא גם לפיצוי על נזקיו והפסדיו. ביטול החוזה מחמת הפרתו אינו מאיין את חובת המפר לפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו, בנוסף להשבת ערכו של מה שניתן על ידי הנפגע על פי החוזה. נזק זה הוא הרווח הצפוי לנפגע לו קוים החוזה במלואו. ההפסד שנגרם לתובע, בהנחה שהוא מקבל השבה מלאה של ערכו של מה שביצע, הוא של מרכיב הרווח שהיה גלום במחיר החוזי. את שיעור הרווח ביקש התובע להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה מטעמו. המומחה מטעם התובע העריך כי מרכיב הרווח הגלום במחיר החוזי עומד על 16 עד 20 אחוזים, ולפיכך כוללת חוות הדעת מרכיב של אובדן רווח בשיעור של 18% ממחיר החוזה. לא הובאה כל ראיה נוגדת, ועל כן אני מאמץ שיעור רווח זה, שגם נראה לי סביר בפני עצמו.